שלום אורח
 
התחבר
 
נא להמתין...

הדרשה / חיים הזז - על היצירה

ד"ר סבטלנה נטקוביץ'

  |   תגובות: 0
צפיות: 1122
דרוג  (0)

מבוא על היצירה "הדרשה" מאת חיים הזז. סיפורו של חיים הזז "הדרשה" (1942) עוסק בחשיפת השבר שבין ה"יהדות ההיסטורית" ל"ציונות", וחושף את הפרדוקס שבמהפכה הציונית ובניסיונה להינתק מן ה"גלותיות".




 חיים הזז, 1936 . צילום: יד למורשת חיים הזז

 

הדרשה / חיים הזז



"הזז הוא מסופריו של דור שנאלץ לעצב בעברית נפשות אשר העברית לא היתה שפת דיבורן ומחשבתן, ותרומתו של הזז למעשה-הרכבה היא מן המקוריות והשלמות ביותר" – כתב על חיים הזז מבקר הספרות שלמה גרודזנסקי (דבר, 31 באוקטובר, 1958). חיים הזז, כמו בני דורו המבוגרים יותר ש"י עגנון, גרשון שופמן וי"ד ברקוביץ', גיבש תבניות ספרותיות ונוסחים לשוניים שיגשרו בין החוויה היהודית המסורתית בקהילות היהודיות בגולה לבין הקיום העברי המתעצב בארץ ישראל. באופן פרדוקסלי, הסיפור "הדרשה" עוסק דווקא בחשיפת השבר שבין ה"יהדות" ל"ציונות", אך אין זה הפרדוקס היחיד העולה מן הסיפור.



הרקע וההקשר ההיסטורי


חיים הזז (1898–1973) היה מבכירי הסופרים העבריים לפני קום המדינה ואחריה. הוא החל לפרסם את סיפוריו בכתב העת התקופה בתחילת שנות העשרים ועלה ארצה ב-1931. הסיפור "הדרשה" נכתב ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, תקופה של חרדה רבה לגורל יהודי אירופה ולגורלו של היישוב העברי בארץ ישראל.


הסיפור פורסם בשנית ב-1965 בקובץ סיפורי הזז אבנים רותחות. במהדורה זו שינה הזז כמה פרטים בתוכן הסיפור, המרכזי שבהם הוא הגדרת הקבוצה שבאסיפתה נישאה הדרשה. בגרסה המוקדמת היא הוגדרה "ועדה", או "חבורה" אנונימית, ואילו בגרסה המתוקנת זוהי ועדת ההגנה שבראשה "ראש-ההגנה". תיקון זה הכניס התייחסות מפורשת לשאלת הביטחון האישי והקבוצתי של היישוב. השאלה התכתבה עם הנושא הכללי של הדרשה – דיון על מהות ההיסטוריה היהודית.



רעיונות מרכזיים


לפי החוקרת מיכל ווזנר, לסיפור "הדרשה" אופי פרוטוקולי מובהק. מרבית הסיפור מתעד כפרוטוקול את נאומו-דרשתו של חבר ההגנה יודקה בפני חברי הוועדה. הנאום נפתח בשאלה הפרובוקטיבית: "מה אנחנו עושים כאן? [...] בבית הזה. בארץ ישראל. בכלל", ונמשך בהגיגים מופשטים על ההיסטוריה היהודית ממשה רבנו ועד הציונות, הגיגים המעוררים את תהייתם ואת מבוכתם של באי הוועדה. בשולי הסיפור נמסרות תגובות הנוכחים לדבריו של יודקה ותיאור האווירה, הסביבה, תנועות הנוכחים ומחוות הגוף שלהם.


בדרשתו תוקף יודקה את ההיהודים שהתרגלו לקבל קבלה פסיבית פורענויות, ותובע לקחת אחריות על גורל האומה ולעצב מערכת ערכים חדשה. יודקה טוען לנתק מוחלט בין היהדות ההיסטורית וערכיה לבין הקהילה החדשה שתעוצב במסגרת האתוס הציוני. אך הסיפור מסתיים לפני שיודקה טוען את טענתו המרכזית, אף שלדבריו, דברים שעליהם הוא חוזר כמה פעמים בסיפור, היא קשורה לסיבה שבשלה התכנסה הוועדה.


הסיפור מתפרש על כמה צירי מתח תמאטיים – בין היחיד לקולקטיב, בין הגולה להתיישבות ציונית, בין הפסיביות לאקטיביות  אך אינו מציע הכרעה חד משמעית לטובת אחד הקטבים שבצירים הללו, אלא מייצר עמדה מורכבת החושפת את הפרדוקסים שבקיום היהודי המודרני ובעצם הניסיון לתאר את הקיום הזה בספרות.


דברים מעטים ידועים לנו על יודקה, הגיבור הראשי בסיפור, אך הם מרכזיים להבנתו. יודקה הוא סתת ולוחם "מן השורה" בהגנה, שאינו ידוע כדברן או כמנהיג וזוכה ליחס של זלזול סלחני מצד הסובבים. הוא עולה חדש ומבטאו מסגיר כי הוא אחד מ"אנשי דרומה של רוסיה". העובדה החשובה ביותר מתגלית כשאחד מבאי הוועדה מתפרץ בצחוק ואנו לומדים כי אישתו של יודקה עזבה אותו לטובת אותו הלץ.


הפרשנים ראו ביודקה (יהודה) דמות אלגורית לאומה היהודית שאת ההיסטוריה שלה הוא תוקף בדבריו. למעשה, תביעתו של יודקה לפעולה היא תביעה שחותרת כנגד אופיו וקיומו של יודקה עצמו וכנגד ההיסטוריה שלו בתוך הקולקטיב.


מעניינת במיוחד התייחסותו של יודקה לספרות העברית. הוא מבקר אותה על הפסיביות שלה, פסיביות שהוא קושר באופיה של ההיסטוריה היהודית. אך הסיפור שבמסגרתו נישאת הביקורת על הרפלקסיביות ועל ההימנעות מעלילות הרפתקה סוחפות בספרות העברית נעדר בעצמו אירועים חיצוניים דרמטיים ומתמקד בניואנסים של רגש ובפלפול עיוני, ובנוי לפי תבנית הדרשה – אחת הסוגות העתיקות של היצירה היהודית.

באופן פרדוקסלי, על אף הקריאה של יודקה למרד בהיסטוריה היהודית, יודקה עצמו והסיפור שבו דמותו משמיעה את הטיעון הם הוכחה חותכת לכך שההיסטוריה, ועמה המסורת הספרותית הדרשנית, נמשכות. איריס פרוש וברכה פישלר הגדירו את דרשתו של יודקה כ"מונולוג רב-קולי" ששילב בין תקיפות ותביעה להכרעות חד-משמעיות לבין היסוס, פיקפוק, ההכרזות על אי ההבנה ואי הידיעה. לדברי החוקרות: "יותר משיודקה מתעמת עם אנשי החבורה או עם זרמים ביהדות לדורותיה, הוא מתעמת עם הקולות הסותרים שבוקעים מתוכו." ('מה אנחנו עושים כאן?' ", 2006, עמ' 11).

 



התקבלות היצירה והשפעתה


כשפורסם הסיפור הוא זכה לביקורות פושרות בטענה שהוא יצירה דידקטית לא בשלה או סקיצה ליצירה ארוכה יותר. משנות השישים הצביעו החוקרים, דן מירון, יעקב בהט ומאוחר יותר דב לנדאו, איריס פרוש, ברכה דלמצקי-פישלר ומיכל ווזנר, על המורכבויות הפואטיות והאידאולוגיות שבסיפור. צורתו הספרותית יוצאת הדופן לא נתפסה עוד כפגם אלא כאמירה אסתטית מורכבת שיש לפענח ולהסביר. לעומת המבקרים הראשונים, שקראו את הסיפור כקריאה כנגד מדיניות ההבלגה של היישוב העברי, מבקרים מאוחרים יותר הדגישו את הביקורת על הלכי הרוח הקולקטיביסטיים ועל התפיסה הציונית של ההיסטוריה היהודית.


קישורים ומקורות

 

 

 

 
תגובות ‏‎(‏‎0 תגובות‏‎)‏‎
תגובות ‏‎(‏‎0 תגובות‏‎)‏‎
הוספת תגובה
שם השולח:
דוא"ל:
 
*כותרת:
תוכן:
לצורך שידרוג מערכות מטח לקראת שנה"ל תשע"ה האתר יושבת למשך כיומיים, החל מיום שלישי 29.7 בשעה 22:00, ועד יום חמישי ה- 31.7 בלילה.
במועדים אלה לא תתאפשר גישה לאתר.
עימכם הסליחה

סוג פריט: יצירה ספרותית , מאמר , מידע
סוג מדיה: טקסט
עודכן בתאריך: 01.07.14
 
           
לצפייה תקינה באתר תוכלו לעיין ברשימת דפדפנים נתמכים ותוספים נדרשים